אן צ'ן, מעצבת וסופרת טייוואנית, הגיעה לישראל והתאהבה. היא לא הסתפקה בטיול תיירותי וגם לא בחילופי סטודנטים, אלא החליטה לקחת את האהבה שלה צעד (או שניים) קדימה - ללמוד עברית, להרצות על ישראל בפני קהלים טייוואניים, ולהקים מותג עברי שמצליח לשלב שתי שפות עתיקות ושונות משני קצוות שונים של העולם.
יצאנו לשיחה מרתקת עם אן צ'ן על טייוואן, ישראל ומה שביניהן.
ספרי קצת על עצמך.
שמי אן, למדתי עיצוב תיאטרון באוניברסיטה הלאומית לאמנויות בטייפה ובמהלך הלימודים, בשנים 2017-2018, נסעתי לחילופי סטודנטים בבצלאל (אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים). התאהבתי בישראל - במדינה המדהימה ובארץ היפה, וכשהבנתי שבטייוואן יש מעט מאוד מידע על ישראל ותושבי טייוואן לא ממש מכירים את המדינה המזרח תיכונית הזו, החלטתי לכתוב בלוג על השהות שלי בישראל ולשתף את מה שראיתי בחיי היום-יום, בתרבות, באנשים, בחינוך. רציתי לתת לאנשים שלי נקודת מבט אמיתית על ישראל.
אחרי השנה שביליתי בחילופי הסטודנטים הרגשתי שקידום ישראל זו התשוקה שלי, שאני רוצה לעשות עוד דברים עבור המדינה הזו. לכן הפכתי למרצה, אוצרת, סופרת, ולמייסדת המותג העברי שלי - אני אן (Ani Ann). אני מקווה שכך אוכל להיות גשר בין המזרח הרחוק לבין ישראל באופן יצירתי.
מדוע החלטת להגיע לחילופי סטודנטים דווקא בישראל?
הפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה בשנת 2016, כשבעקבות המלצות חמות של חברה הצטרפתי לקבוצת תיירים. למעשה לא ידעתי יותר מדי על ישראל לפני הנסיעה. כמו רוב העם הטייוואני, הייתה לי בראש תמונה של מקום מסוכן, מלחמות, פיגועי טרור, ושל מדבר. אבל במהלך הביקור ההוא ישראל היממה אותי! גיליתי שהיא גם היסטורית וגם מודרנית, שהיא שומרת על המסורת אך גם על ראש פתוח. הכל כל כך ייחודי, לא כמו במדינות מערביות אחרות ולא כמו במדינות אסיה, והדבר הכי מדהים היה שהיא גרמה לי להרגיש "בבית". הייתי להוטה לחזור לישראל ולהכיר אותה לעומק. כשחזרתי מאותו טיול ראשון התחלתי ללמוד עברית, וכשקיבלתי את ההזדמנות לנסוע לתוכנית חילופי סטודנטים בישראל כמובן שהלכתי על זה.
מהו ההלם התרבותי הגדול ביותר שהיה לך בישראל?
אני חושבת שההלם התרבותי הגדול ביותר עבורי הוא "חוצפה". טייוואן נחשבת למדינה מנומסת מאוד - התרבות הסינית לימדה אותנו להיות מנומסים, לכבד אחרים ובמיוחד זקנים, ואנשים בעלי סמכות כמו מורים או בוסים. בתרבות הטייוואנית חשוב לשים את עצמנו בנעלי אחרים, להיות מתחשבים, להקשיב יותר במקום לדבר יותר. אבל בישראל זה שונה לגמרי! לכל ישראלי יש דעות משלו! והם שואלים כל כך הרבה שאלות!
בחודש הראשון להגעתי ביקרתי אצל משפחה של חברה. הם התרגשו ושאלו אותי המון שאלות במשך חצי שעה, ואני הקשבתי ועניתי עד שפתאום היא שאלה אותי: "רגע! למה את כל כך מנומסת? איך יכול להיות שאת מקשיבה בסבלנות עד שאנחנו מסיימים כל שאלה?". עניתי לה שזה לא שאני מנומסת במיוחד, פשוט אתם שואלים, וכדי לענות אני צריכה לחכות שתסיימו לשאול. "אנחנו הישראלים אף פעם לא נותנים לאנשים לסיים משפט! בכל פעם שאנחנו רוצים לשאול שאלה אנחנו קוטעים את האחר."
מה ההבדל הגדול ביותר בין טייוואן לישראל ומה לדעתך כל תרבות יכולה ללמוד מהאחרת?
שתי התרבויות טובות ומכל אחת אנחנו יכולים לקחת דברים בהתאם לסיטואציה.
אני מעריכה את הנימוס של העם הטייוואני. בהשוואה לישראלים, אני חושבת שהטייוואנים יותר מתחשבים. אנחנו לא אוהבים להיכנס לקונפליקטים עם אנשים, אז כשאנחנו מוציאים משפט מהפה זה רק אחרי שכבר חשבנו פעמים רבות - האם מה שאגיד יפגע באדם שמולי? האם ראוי לומר זאת במצב הזה? איך זה יגרום לאדם השני להרגיש? אכפת לנו מהאחר אפילו יותר משאכפת לנו מעצמנו, ואנחנו עושים יותר למען אחרים.
אבל לפעמים, למשל כשמדובר בעסקים או בקיום דיון, אנשים טייוואנים מנומסים מכדי לומר את דעתם או לספר על הרעיונות שלהם. אנחנו מיד הולכים אחרי מה שהמנהל רוצה, וגם אם יש לנו רעיונות כיצד לשפר דברים אנחנו לא אומרים אותם בגלל שאנחנו מפחדים שאנשים יחשבו שאנחנו גאוותנים. אנחנו גם חוששים מכישלון, כי החברה כל הזמן אומרת לנו שאנחנו צריכים להצטיין ולהשיג את הטוב ביותר - בית הספר הטוב ביותר, הקריירה הטובה ביותר. זה כאילו שעלינו לציית לכללים בלתי נראים רבים ולהתאים את עצמנו כל הזמן לציפיות של החברה ושל המשפחה. אז אני חושבת שהטייוואנים יכולים ללמוד מהישראלים לא לפחד. אם יש לך רעיון טוב וייחודי, תגיד אותו בקול רם ותגרום לו לקרות!
ספרי על הרעיון העיצובי שלך לגשר בין התרבויות באמצעות שפה.
נזכרתי שבשנת 2017, באחד הלילות בחנוכה, טיילתי בשכונה יהודית בירושלים ופתאום שמעתי מוזיקה עליזה. התקרבתי לקול וראיתי אנשים שרים יחד לאור החנוכיות. אחד השירים המשיך להדהד בראש שלי והיו שתי מילים שחזרו על עצמן: "שלום" ו"סלאם". שאלתי חברה מה זה אומר, והיא הסבירה לי שהמשמעות של שתי המילים היא "שלום", אחת בעברית ואחת בערבית. כזרה, זה היה ממש יפה בעיני ששתי שפות הופכות להיות אחת, וכשהן ביחד בשיר נוצר משהו כל כך שלו ושמח.
אז התחלתי לחשוב שאולי אוכל לעשות משהו כדי לשלב עברית עם השפה שלי - מנדרינית. אמנם שתי השפות הללו שונות לחלוטין מבחינת ההגייה והצורה, אבל אני מאמינה שהמשמעות והרצון הם זהים. כולנו מאמינים באותם דברים - באהבה, שלום, חופש. מתוך הרעיון הזה הכנתי סדרת עיצובים של מילים בעלות אותה משמעות - בעברית ובמנדרינית.
מה התוכניות שלך לעתיד?
הלוואי שאוכל להמשיך להתמסר לקידום התרבות הישראלית לעם הטייוואני. כמו כן, אני רוצה להפיץ את התרבות הטייוואנית בישראל ולאפשר ליותר ויותר ישראלים להכיר את האי היפה שלנו.
הלוואי שיהיה לי מקום קטן בישראל - איזו חנות שמוכרת עיצובים ומוצרי תרבות, אבל לא רק. שגם אפשר יהיה לשתות שם כוס תה טייוואני, לשתף את הסיפורים שלנו ולהחליף חוויות.
מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?
מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?
מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?
לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.
מאחלים שתמיד נצליח ליצור גשרים (יצירתיים) בין התרבויות!
