מאת: ריטה רוגטובסקי
כמה וכמה פעמים יצא לי לשמוע מבקרים בארמון הלאומי בטייפה אומרים ״איזה שעמום״ בסיום הביקור. שאלו אותי היכן ציורי השמן עם הצבעים המהפנטים, איפה הפסלים הגרנדיוזים של דמויות גבריות עירומות וסצנות כאוטיות של מלחמה וצרות אחרות?
התשובה שלי היא תמיד: פה זה לא אירופה. במוזיאון הארמון הלאומי מה שתמצאו זה דווקא ענווה, איזון ושלווה.
התרבות הקפיטליסטית מרחיקה אותנו יותר ויותר מתנועות והתבטאויות ספונטניות וחופשיות של הנפש ולכן לעיתים קשה לנו להבין אמנות שאנו מביטים בה, ובעיקר כאשר מדובר בתרבות כל כך רחוקה מאיתנו.
בסדרת כתבות זו אנסה לנפץ את החומות האלו ואתמקד בכל פעם בתחום אחר, בצורה מונגשת וידידותית למשתמש. אחרי הכל, אמנות היא חלק משמעותי בחיינו והיא הצורה הטהורה ביותר באמצעותה אנשים בכל ההיסטוריה של האנושות ביטאו את כוח החיים שלהם.
ובחזרה למוזיאון הארמון הלאומי.
קודם כל, איך מגיעים?
המוזיאון נמצא בעיר הבירה טייפה, בסמוך לרכס הררי כיאה לחוקי הפאנג שוואי. למרות שהוא לא ממש במרכז העיר, נוח מאוד להגיע אליו בתחבורה ציבורית - נוסעים לתחנת שילין בקו המטרו האדום, יוצאים מיציאה 1 והולכים ישר עד שמגיעים לכביש, שם כמעט כל אוטובוס שעובר מגיע למוזיאון (יש שילוט באנגלית בתחנת האוטובוס). אפשר כמובן גם לקחת מונית מהתחנה.
מתי להגיע?
המוזיאון סגור בימי שני בדרך כלל וכדאי להתעדכן באתר המוזיאון לפני ההגעה, האתר באנגלית: https://www.npm.gov.tw/?l=2
בסופי שבוע המוזיאון הומה אנשים ולכן אני מציעה להגיע באמצע שבוע אם מתאפשר.
טיפ לבוש:
המוזיאון קר וחשוך, ולא כדי להבריח מבקרים אלא על מנת למזער את הנזק שנגרם ליצירות האמנות כתוצאה מחשיפה לאור ולחות כאשר מוציאים אותם לתצוגת הקהל. עצה טובה היא להביא ג'קט או סוודר, אפילו אם זה יום קיץ חם. בלי קשר לנושא הטמפרטורות, החושך גם מכניס את הצופה לאווירה יותר רגועה ושקטה שבה העיניים יכולות להתרכז.
הבה נצלול.
במוזיאון יש אוסף קבוע של כ-700,000 פריטים, חפצים ויצירות אמנות קיסרית, מה שהופך אותו לאחד הגדולים מסוגו בעולם. האוסף מקיף 8,000 שנות היסטוריה של אמנות מהתקופה הניאוליתית ועד התקופה המודרנית. רובו המוחלט של האוסף באיכות גבוהה ונאסף על ידי קיסרי סין במשך מאות שנים.
הדבר הראשון שצריך לעשות לפני שנכנסים למוזיאון, והוא מאוד קל, זה לנשום עמוק ולהשאיר הכל מאחור, את כל הדעות הקדומות. ברגע זה, תמונה מפסיקה להיות רק תמונה. אמנות היא לא נפרדת מאיתנו וזוהי זכותנו לצלול לתוך מעמקי ההוויה האנושית. מאוד קל להימשך לאמנות צעקנית, אך במוזיאון זה אפשר להנמיך את הווליום ולהתרכז בפשטותם הביישנית של ציורי פרחים וציפורים, או בחיוכו העניו ובעיניו החודרות של פסל בודהה מברונזה, ולמצוא רוגע אמיתי. אמנות זו לא מחפשת דרמה, אלא משרתת את החיים כמו שהם.
האמנות במוזיאון מסווגת לפי שושלות, ואם רוצים להבין יצירת אמנות, אפילו ברמה הכי בסיסית, יש צורך למקם אותה על ציר הזמן.
האמנות המוערכת ביותר בסין היא ללא ספק הקליגרפיה - אמנות כתיבת הסימניות הסיניות (אם כי הקליגרפיה קיימת גם במערב). כאשר מתבוננים היטב מתגלה הפן האסתטי, אם זה בשלמות של סימניה אחת ואם באופן בו היא משלימה את ההרמוניה הכוללת שבה הקליגרפיה נכתבה. לפי דבריהם של מביני קליגרפיה, התבוננות בקליגרפיה היא דבר פשוט ויש חוק אחד: פיסת קליגרפיה שנכתבה בצורה טובה נותנת הרגשת שלווה ומנוח למתבונן.
פיסת קליגרפיה של כתב מחובר זו שייכת למי פו (Mi Fu), אחד מארבעת הקליגרפרים הבולטים בשושלת סונג (המאה ה-11), והוא משמש כקלאסיקה ללומדי קליגרפיה עד ימינו.
מי פו היה אנין טעם אך ידוע גם בהתנהגותו המוזרה ויוצאת הדופן, והיה מכונה על ידי בני זמנו כ"מי המשוגע" ו"מי השוטה" (אמנים תמיד היו אותו דבר, הא?). בפיסת קליגרפיה זו הוא כותב על התלהבותו ממתנה שקיבל וכבר כמה ימים שלמים חושב על האושר הגדול שהגיע לידו. נסו לחוש את ההתלהבות בכתב!
לאחר הקליגרפיה, אפשר להגיד ששניה בחשיבותה מבחינה תרבותית היא אמנות ציור הנוף. בסין השתמשו בציור מים ודיו, עם אותה מברשת קליגרפיה ששימשה את האמן גם לציור.
כשמסתכלים על ציור סיני חשוב לזכור שהשוני בגישה המזרחית הוא שבה האדם לא נמצא במרכז העולם, והוא בדרך כלל לא הנושא המרכזי של התמונה. יש דגש על הטבע ועל האדם שלוקח בו חלק ומושפע ממנו, ולכן דמויות מצוירות בצורה פשוטה עם פרטים מעטים. לעומת זאת הטבע מצויר בצורה אבסטרקטית וחופשיה שמשאירה מקום לדמיון. לאורך מאות השנים של ציור דיו שחור, שמירה על הפשטות הייתה מרכזית לציירים.
הבאה בתור תהיה קרמיקה, אמנות שהיא שימושית יותר בעיקרה אך ללא ספק הייתה נערצת ונאספה בהתלהבות על ידי קיסרים ואניני טעם. בשושלת צ'ינג התחילו מגעים עם המערב והקיסרים הסינים אהבו לשלב סגנון מערבי באמנות הסינית.
לאחר מכן, מגיע הג'ייד, או בעברית תקינה אבן הירקן. בתרבות הסינית הירקן מסמל אצילות, שלמות, יציבות ואלמוות. תכונות אלו משויכות לו בזכות הצבע המיוחד, הקשיחות של החומר והכוחות המיסטיים שלו. בתחילת דרכו לפני כ-3000 שנה, החומר שימש לפיסול כלי פולחן המאפיינים את התרבויות העתיקות שחיו באזור סין, ולאחר מכן גם שימש כאביזר קישוט ונעשה בו שימוש נרחב בפיסול.
הכלי בתמונה הבאה נקרא צון (Zun) והוא היה בשימוש בפולחן לאבות הקיסריים. בדרך כלל כלים אלו היו מעוצבים בצורות של חיות שונות.
בקומת הקרקע של המוזיאון מוצגים רהיטים של קיסרי צ'ינג, השושלת האחרונה של סין. כפי שניתן לראות, הריהוט הוא רגוע ובהחלט שונה מריהוט הרוקוקו המשעשע של ארמונות באירופה של המאה ה-18 וה-19. יש דגש על אורגניות ושילוב של כל הפריטים להשלמה והרמוניה בסביבת המחייה, אם זה בחדר הכתיבה או בחדר האורחים.
בכתבות הבאות ארחיב גם על כלי ברונזה עתיקים, אוצרות אמנות בודהיסטיים וגם כתבים נדירים הנמצאים כולם באוספי הארמון.
* כוכבית - המוזיאון הדרומי:
למוזיאון יש סניף דרומי בעיר ג׳יה אי שבמרכז טייוואן, ושם מבנה מרהיב ביופיו המוקף באגם מלאכותי. ניתן להגיע אליו ברכבת המהירה מטייפה בתוך פחות משעתיים. כאן תמצאו תערוכות קבועות של אמנות אסייתית שעוברת את גבולות סין. אחת התערוכות הקבועות שאני באופן אישי אוהבת מציגה את תרבות התה הסינית, עם פריטים עתיקים גם מקוריאה, יפן וטיבט.
לסיכום חלק ראשון זה, אמנות מזרחית היא רוחנית ופחות ברורה לחוקי הלוגיקה והרציונליזם המערביים. היא מזינה את הרוח על ידי השחרור שלה מחוקי האדם הנוקשים וקוראת לו לחזור לטבע. היא עומדת בניגוד לאמנות מערבית שמשדרת מוחשיות מוצקה, מעשיות ואמביציה. תהילתה של אמנות זו מושגת בתחומי הכמעט-מופשט, המיסטי והמהורהר. בכתבות הבאות נצלול עוד פנימה ונמשיך להתבונן באמנות הסינית.
על הכותבת:
ריטה רוגטובסקי - בעלת תואר ראשון במזרח אסיה ובלשנות מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בהיסטוריה של אמנות סינית מאוניברסיטת טייפה לאמנויות, מתגוררת כיום בטייוואן.
מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?
מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?
מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?
לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.
שתמיד נדע להתבונן סביבנו בפתיחות ובהנאה!
