רוב האנשים המבקרים בטייוואן בפעם הראשונה מופתעים לגלות על השבטים הילידים של האי, שהם למעשה הראשונים שהתיישבו בו לפני למעלה מ-5000 שנים! גם היום, שבטים כמו האמיס, אטיאל ופאיוואן עדיין חיים בהרים ולאורך קווי החוף, ומשמרים עולם תרבותי עשיר במסורות מסקרנות, טקסים עתיקים, מלאכות יד מורכבות, שפות נדירות, וכמובן מאכלים מיוחדים. השבטים הללו מספקים פסיפס חי וצבעוני שמציג את המגוון התרבותי של טייוואן בדרכים שלא רבים זוכים לראות. בסדרת הכתבות הבאה תוכלו לגלות את סיפורו של כל שבט ולצאת למסע לגילוי הסודות העתיקים של האי. סקרנים ללמוד עוד? בואו נצלול :)
והפעם:
שבט טרוקו!
בעומק פסגות הרי טרוקו, בלב הסבך הטרופי של טייוואן, מתגוררת קהילת הטרוקו, שבט עתיק ומסורתי במיוחד. אנשי הטרוקו (Taroko או Truku) מקיימים תרבות עשירה, הכוללת חיבה לאומנות האריגה והקעקוע, אמונה ברוחות האבות הקדמונים וב״גאיה״ - חוקי האבות הללו. כיום בני הטרוקו מתגוררים בעיקר בעיירות שיאולין, וואנרונג וג'אושי במחוז חואליין, ובכפרים צ'ינגפנג, ננהואה ופושינג בעיר ג'יאן. אוכלוסיית השבט מונה כ-30,000 איש (נכון לינואר 2020). בשנת 2004, השבט הוכר רשמית כאחד מהעמים הילידים הטייוואנים.
קראו עוד על האיזור בו חיים רבים מבני טרוקו, בכתבותינו על מחוז חואליין, ועל ההרים של טייוואן.
מה אוכלים ובמה עובדים?
אנשי שבט הטרוקו התפרנסו באופן מסורתי מחקלאות, כולל גידולים כמו דוחן ותירס, וכן מדיג וציד. אלו גם המזונות העיקריים המאפיינים את המטבח שלהם. אחד המאכלים המפורסמים של בני הטרוקו הוא גזע במבוק ממולא אורז (竹筒飯), שמגיע בגרסאות שונות - צמחוני, בשרי ואפילו מתוק. לפי סיפורי השבט, בתקופות בהן היו יוצאים למסעות ארוכים בלי מקורות מזון הבמבוק הממולא היה פיתרון אידיאלי משום שהוא קל, קומפקטי, משביע, ומחזיק זמן רב מבלי להתקלקל. קראו עוד על הבמבוק הממולא ושאר שימושי הבמבוק בכתבתנו בנושא.
כיום אחד ממקורות ההכנסה החשובים של השבט הוא תיירות, עם מכירת עבודות יד כמו אריגה או עבודות עץ, וארגון סיורים תרבותיים בפארק הלאומי טרוקו (אשר סגור עד להודעה חדשה נכון למאי 2024). כמובן שרבים מאנשי השבט עובדים גם במקצועות מודרניים בערים ובכפרים הסמוכים, מה שמאפשר להם לשמור על תרבותם ובמקביל לשפר את רווחתם הכלכלית.
מה לובשים?
הבגדים המסורתיים של אנשי טרוקו הם לבנים עם מגוון דוגמאות יהלומים. לפי האמונה המקומית, היהלום מייצג את העין של רוח האבות וכך מגן על מי שלובש אותו. הלבוש הרשמי של הצ׳יף או הלוחם הוא מין בגד מעטפת, עם שרוולים רקומים בדוגמאות יהלומים כדי להגן על הידיים העובדות והלוחמות, וחצאית מעוטרת קונכיות.
מסורת האריגה:
למלאכת אריגת בדי הפשתן יש תפקיד חשוב בתרבות הטרוקו, ובשפתם היא נקראת ״תמינון״. זוהי העבודה המרכזית של נשות השבט, והיא כוללת את כל שלבי הייצור, החל מאיסוף הפשתן ועד עיבוד הבדים לבגדים ומוצרים שונים. זוהי מלאכה מורכבת וממושכת שההתמקצעות בה היא ממש אבן דרך בחייה של אישה - מין טקס מעבר לבגרות שמציין את מוכנותה לנישואין ומשפיע על מעמדה בקהילה.
קעקועי פנים:
קעקועי הפנים, הנקראים בשפת השבט ״Patasan״, הם מנהג ייחודי ומשמעותי במסורת והתרבות של הטרוקו. זהו עיטור הגוף האופייני ביותר, ובני ובנות השבט יכולים לקעקע את פניהם החל מגיל 14 או 15 (הבנות, כאמור, רק לאחר שלמדו את טכניקת האריגה). במהלך תקופת הקולוניאליזם היפני קעקועי הפנים נאסרו ומאז המסורת כמעט ונכחדה. בשנים האחרונות חלק מצעירי בשבט מגלים עניין מחודש בתחום, אך מדובר בעיקר במאמצים סמליים ולא ממש חזרה מלאה למסורת העתיקה.
מוזיקה מסורתית:
שבט הטרוקו ידוע בתרבות המוזיקלית העשירה והמגוונת שלו, אשר נוכחת גם ביומיום וגם בטקסים, חגיגות ואירועים חשובים, ומשקפת את החיבור העמוק של השבט לטבע ולרוחות האבות. בין כלי הנגינה הייחודיים של השבט אפשר למצוא את הטאטוק, סוג של קסילופון שמשמש בין היתר להזמנת המשתתפים לארוחה (כמו הפעמון בתרבויות אחרות). הגברים מנגנים בו בישיבה על הקרקע, בעוד הנשים כורעות ברך. כלי נוסף הוא נבל-פה המכונה "מלפון" - כלי נגינה קטן העשוי פרוסת במבוק חלולה עם קנה מתכת במרכזו. הנגינה במלפון נעשית על ידי אחיזה במיתר והנחת הכלי מול השפתיים, תוך שימוש בפה ובלחיים ליצירת תהודה ונגינה. המלפון פופולרי במיוחד בקרב צעירי השבט ונחשב לכלי נגינה רומנטי ורגשי.
לייפסטייל:
בתרבות הטארוקו המושג ״כפר״ נקרא ״גלאנג״ או ״אלאנג״, והוא מתייחס לקבוצה משפחתית המתגוררת בטריטוריה מסוימת ומשתפת פעולה סביב טקסים, חקלאות, ציד, שמירה על רכוש משותף ועוד. הכפרים המסורתיים היו מסמנים את גבולותיהם באבנים, וכשהיה צורך להתרחב, היו עוברים למקום חדש קרוב. כך עם הזמן נוצר שבט גדול שמורכב מכפרים קטנים ממשפחות שונות. בתקופת השלטון היפני הממשלה אימצה מדיניות של פירוק הכפרים על ידי ערבוב קהילות של משפחות שונות, מה שהוביל לשינויים דרמטיים במבנה הכפרים ובזהות השבטית. כיום אנשי הטרוקו חזרו לשמר את זהותם האתנית, והטריטוריות המשפחתיות התפתחו ליישובים מודרניים יותר כמו עיירות ומחוזות מנהליים.
מי הבוס?
מנהיג שבט טרוקו נקרא ״בוקון״, והוא האדם החכם והצדיק ביותר שנבחר על ידי חברי הקהילה. תפקידו הוא לשמור על הרמוניה בין חברי הקהילה ולייצג אותם כלפי חוץ, והוא גם מקיים תפקיד חשוב בפתרון מחלוקות פנימיות ובניהול קשרים עם קהילות אחרות.
״גאיה״:
״גאיה״ זה מושג מפתח בשפת שבט הטרוקו, והוא מתייחס לנורמות חיי היומיום שהועברו מדור לדור והפכו לקוד ההתנהגות של השבט. אנשי הטרוקו מאמינים שאם מישהו מפר את חוקי הגאיה הוא ייענש על ידי רוחות האבות, ויידרש להקריב חזיר, תרנגולת או ברווז - בהתאם לחומרת העבירה. המנהג הזה נשמר עד היום.
רוחות האבות:
האמונה ברוחות האבות, "utuxrudan", היא חלק מרכזי בדת העממית של הטרוקו. הם מאמינים שרוחות האבות שומרות על השבט ומנחות את דרכו, ושהן משפיעות על כל היבטי החיים, כולל אסונות, מחלות, ברכות, וגם כל ההתרחשויות והתופעות המוזרות והבלתי מוסברות.
חגים ומועדים:
למרות שהיום רבים מאנשי השבט מקיימים מנהגים נוצריים כמו ביקור בכנסייה או שמירת שבת, הם עדיין משמרים טקסים מסורתיים רבים. אחד הטקסים החשובים הוא טקס ה״מגאי בארי״, שנערך לאחר קציר הדוחן. בטקס זה מניחים על במבוק מנחות כמו יין, אורז דביק, פירות ועוד, והזקנים מזמינים את רוחות האבות ליהנות מהן. לאחר מכן, הפסולת נשרפת כסמל להפרדה מהרוחות, ובדרכם הביתה המשתתפים בטקס אינם מביטים לאחור.
נהניתם לגלות על חייהם של שבט טרוקו?
עברו לפרק הבא, בו נספר על שבט בונון - שבט שחי בהרים ומזמר פזמונים פוליפוניים הקדושים, ומגלם שילוב הרמוני של מסורת, רוחניות וחיבור שורשי לארץ ולאדמה.
מתכננים ביקור בטייוואן ורוצים להפיק ממנו את המירב?
מתחילים פרויקט הקשור בטייוואן וזקוקים לייעוץ והכוונה?
מעוניינים לשלב בטיול שלכם סיור תרבות מעמיק עם מיטל מרגוליס לין?
לכל עניין ושאלה אנחנו מזמינים אתכם ליצור איתנו קשר.
Comments